בזמן האחרון כמה מכם פנו אליי באופן אישי בנושא התמודדות עם פציעות, ולכן חשבתי שזה יהיה טוב לחלוק עם כולכם כמה תובנות שיש לי בנושא בתור מישהו שנפצע לא פעם ולא פעמיים בעבר…חשוב לי להדגיש שאני לא רופא וכל המידע שאני מציג כאן הוא מניסיון אישי ומחקרים וספרים שקראתי בנושא.
אז מה המלכודות המנטאליות שכל כך קל ליפול אליהם כאשר משהו בגוף מתחיל להציק או לכאוב לנו? חשוב להבין שישנם מספר מנגנונים מנטאליים נפוצים שמגנים עלינו רגשית כאשר אנחנו חווים פציעה, העניין הוא שחשוב לזהות אותם בשלב מוקדם, משום שבהרבה מקרים התעלמות מהם יכולה להחמיר את הפציעה ולעקב את ההחלמה.
הכחשה
המנגנון הנפוץ ביותר שכולנו חווים ברגעים הראשונים של הפציעה הוא הכחשה, שבדרך כלל מלווה במשפטים כמו:
"זה לא כזה חמור"
"אני אחזור הביתה ואשים קצת קרח וזה יהיה בסדר לאימון הבא"
"אין לי אפילו מה לספר למאמן, זה שום דבר"
המנגנון הזה נועד למנוע מאתנו רגשות קשים שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם- הבעיה עם המנגנון הזה שהוא גורם לנו להמשיך ולהתאמן למרות הפציעה, וכך להחמיר את הפציעה ולעכב את זמן ההחלמה הנדרש.
אז מה לעשות כאשר אני מבין שאני בהכחשה?
השלב הראשון והבסיסי ביותר שהרבה אנשים מדלגים עליו הוא מנוחה, אם אתם מתאמנים באופן יום-יומי אז זה אומר הפסקה לכמה ימים, אם אתם מתאמנים פעם בשבוע אז אולי שבוע או שבועיים מנוחה.
משא ומתן
המנגנון הבא בתור שמגיע בדרך כלל ממש לאחר מכן הוא משא ומתן, שבדרך כלל מלווה במשפטים כמו:
"אני אנוח שבוע ואחזור כמו חדש"
"זה אולי טיפה יותר חמור ממה שחשבתי אבל תוך שבועיים בטוח אני חוזר"
אמנם בשלב הזה אנחנו לא בהכחשה מוחלטת של הפציעה כמו מקודם, אבל עדיין אנחנו מנהלים משא ומתן עם עצמנו כי אנחנו לא מוכנים להודות בדברים כפי שהם באמת, מה שמוביל לתופעות כמו חזרה לאימונים מוקדם מידי והחמרת הפציעה.
אז מה לעשות כשאני מבין שאני מנהל משא ומתן עם הפציעה?
שוב, נשמע מובן מאילו אבל כל כך הרבה אנשים בוחרים לא לעשות את זה- ללכת לרופא. לקבל אבחנה משוערת או מדויקת לכאבים שאני מרגיש ולקבל את עצת הרופא לגבי המשך טיפול.
חוסר מוטיבציה
ובסוף מגיע הרגע שאנחנו סוף סוף מודים בפני עצמנו שכן, אנחנו פצועים, וזה לא משהו שהולך לעבור מחר. השלב הזה יכול להוביל בהרבה מקרים לחוסר מוטיבציה לשיקום ופעילות באופן כללי, ובדרך כלל מלווה במשפטים כמו:
"אם אני לא יכול לשחק אז בשביל מה (לרוץ/לעשות תרגילי חיזוק וכו')…"
"אין לי זמן וחשק לעשות פיזיותרפיה/שיקום"
החדשות הטובות הן שסוף כל סוף אנחנו נמצאים בהווה, מבינים את ההשלכות, וכמה שהאמת לא נעימה, אנחנו סוף סוף קרובים מאוד להשלמה: השלב הבריא ביותר בו אנחנו מקבלים את הפציעה כפי שהיא ומוכנים להתמקד במה שצריך לעשות על מנת להשתקם ולנוע קדימה.
אז מה לעשות שאני מבין שאין לי מוטיבציה לעשות את תרגילי השיקום?
לבנות תוכנית שיקום ספציפית (גם אם זה אומר לשלם למישהו מומחה), לדאוג שיש מדדים ספציפיים שניתן למדוד ולראות השתפרות יומית כדי לשמור על המוטיבציה, להמשיך ולהיות בקשר עם חברים לקבוצה והמאמן לקבלת תמיכה ועידוד, ולהזכיר לעצמנו שכל התהליך שווה את זה כי בסוף נחזור לספורט שאנחנו כל כך אוהבים.
אז כמובן שאני מאחל לכולם בריאות אבל פציעות הן חלק מהספורט- ולכן חשוב לשים לב לסימנים שציינתי בפניכם, לפעול על פי העצות שפרטתי כאן, לזרז את תהליך ההחלמה ולחזור בריאים!